כשסבתא שלי (סבתא בלומקה) זיכרונה לברכה,

היתה בחודשיה האחרונים (בגיל 97),

היא כבר לא ממש הייתה איתנו,

ובילתה חלק ניכר מהיום בהזיות (או ביקורים בעולם שמעבר).

היא הייתה קוראת לאמא שלה,

מדברת ליטאית.

וזה היה עצוב ומצחיק בו זמנית.

יום אחד בזמן הביקור הקבוע שלי אצלה,

ישבתי לידה,

והיא התחילה שוב לקרוא לאמא שלה,

ואז פתאום היא תפשה לי את היד חזק,

וקראה בקול כועס "תעזבי אותי, תעזבי אותי".

ניסיתי להגיד לה "סבתא, את מחזיקה אותי, לא אני אותך"

אבל היא לא ממש הייתה בהכרה מלאה.

ורק אחרי דקה ארוכה, היא עזבה לי את היד.

אני נוהגת לספר את הסיפור הזה לא מעט,

בסדנאות ובטיפולים,

כי הרבה פעמים זה בדיוק מה שאנחנו עושים לעצמנו:

אנחנו אוחזים חזק בדבר שאנחנו רוצים שיתרחק מאיתנו.

הנה דוגמה,

לדנה (שם בדוי), יש משהו שמפריע בראייה,

היא רואה לכלוכים כאלה שצפים בשדה הראייה, מה שנקרא 'פלאוטרס'.

וזה מחרפן אותה.

היא הייתה אצל רופא, והוא אמר שהכול בסדר… ו"תלמדי לחיות עם זה"

אבל היא מתחרפנת, והמחשבה שהיא תצטרך לחיות עם זה היא בלתי נסבלת.

זה גורם לה לחרדות, זה גורם לה ללכת ממטפל למטפל, בתקווה למצוא מזור.

זה גורם לה כל היום לבדוק את הראייה, לסגור עין ולראות כמה ואם זה עדיין שם.

היא מתקשה לתפקד, היא נכנסת לסחרור, וכל היום היא במחשבות על ה'פלאוטרס' האלה.

ומה שדנה עושה בעצם, זה 'להחזיק את הבעיה', ובו זמנית לומר לה "עזבי אותי",

בדיוק כמו סבתא בלומקה שלי עם היד.

כי כשאנחנו כל הזמן מתמקדים בבעיה,

הבעיה לא תיפתר

מה שמתפקסים עליו, גדל.

אז אם אני כל הזמן עסוקה בכמה זה נורא, הדבר 'הנוראי' הזה לא יכול להשתחרר,

מה כן יעזור?

אם דנה תתחיל לחשוב על דברים אחרים,

אם היא 'תעזוב' את העיניים,

אם היא תחשוב על מה עושה לה להירגע ולהרגיש טוב,

בלי קשר לעיניים.

וגם אם היא תתמקד במה היא 'כן' רוצה ופחות במה היא 'לא' רוצה.

אז היא תשחרר את העיניים מהאחיזה הזו,

וסיכוי טוב, שדי מהר ה'פלאוטרס' האלה ייעלמו כמו שהגיעו.

וכמובן שיש הרבה מה לעשות עם הפלאוטרס האלה,

'השיחות עם העיניים' והתרגילים יכולים להעלים את זה מאד מהר,

אבל למי שאוחז בצורה כזו, שום דבר לא יעזור.

אז אם אתם קוראים את המילים האלה,

ומגלים שאתם אוחזים במשהו,

אם אתם נלחמים, כועסים, סובלים…

תנסו לשחרר, ותראו מה קורה.

ואם זה בקשר לעיניים, וזה לא פשוט לשחרר לבד,

אנחנו כאן,

לעשות את זה אתכם ביחד.

ונ.ב. – השחרור יכול להביא לכאב ועצב.

אל תפחדו מהרגשות, תנו להם מקום, הם הכרטיס שלכם אל החופש.