“יש דבר אחד” אמרתי לעובדי חברת ההי-טק מרעננה, לקראת סיום ההרצאה שלי , “שהוא מתכון

יש משהו שמאפיין בעיקר קצרי ראייה, ובמיוחד קצרי ראייה גבוהים. וזה המאמץ התמידי לראות. זה

מה זה אומר? זה אומר שמולנו יושב למשל מישהו שיש לו מחלת עיניים, או קושי

אז ישבנו בשבוע שעבר בבניאס, כמה חברות, בסיום של חופשה נפלאה, בפיסת גן עדן קטנה

למה אין לכם מספיק זמן? ואיך זה שאין לכם זמן לעיניים שלכם? האמת היא שיש

פוסט שקראתי הבוקר: “בת 6 מאד חכמה, מסרבת להרכיב משקפיים. איך לגרום לה להסכים?”. זה

אז הנה הבעיה שלי, אמר לי מישהו שבוע שעבר ועכשיו: “מה הפתרון שלך?” אז בטח,

משלל הפניות והשאלות שאני מקבלת, יש לעיתים שאלות על טיפולים שונים. “ענת, מה את אומרת

אז צוקרברג חברנו מהפייסבוק, בנה לאשתו קופסת עץ שתחליף את הטלפון ליד המיטה ולא תעשה

תנסו לדמיין איתי משהו, דמיינו שאתם מוקפים בישויות רבות, שאוהבות אתכן אהבת נפש.הישויות האלה נמצאות

מה ההבדל בין הסתכלות להתבוננות? בין שמיעה להאזנה? בין מגע לתחושה? ההבדל הוא לא בפעולה

“וואו ענת” כתבה לי הילה (שעונה לטלפונים שלכם אצלנו ב’להקשיב לעיניים’) אחרי יום שלם של

“אבל ענת,” אומרת לי מטופלת יקרה שלי, שסובלת ממחלת עיניים שהולכת ומתדרדרת, “הכול טוב ויפה,

לפעמים כשאני פוגשת מישהו מכם, ומתחילה שיחה על תרגילי העיניים אז אני שומעת: “טוב, את

זה לא רק המסכים שהורסים לנו את העיניים, זה מי אנחנו כשאנחנו מול המסך. לפני