אחד הדברים שעדיין מרגשים אותי בטירוף,

בשיחות עם העיניים,

כל פעם מחדש,

זה הדיוק שהעיניים יודעות לתת לנו,

על מצבן, ועל הדברים שלהן הן זקוקות.

אחד הדברים האלה זה שלעיתים העין שבמצוקה כביכול:

זו שלא רואה טוב, זו שכואבת, זו שהתגלתה אצלה מחלה וכו'

היא לא תמיד זו שבאמת במצוקה הקשה.

לפעמים זו אחותה.

אי אפשר לדעת את זה,

עד שלא מדברים איתן.

והן אשכרה יודעות להגיד את זה.

בשנים הראשונות של העבודה שלי עם עיניים,

לפני שגיליתי שאפשר לדבר עם העיניים,

ניסיתי לראות ביחד עם המטופל/ת,

מה יעזור לעין הזו החלשה/חולה בעזרת תרגילים.

לפעמים זה עבד ולפעמים זה פחות עבד.

אבל אז כשגיליתי את השיחה עם העיניים,

זה היה מיינד בלואינג (מפתיע ומדהים),

לגלות שלפעמים כל מה שצריך לעשות כדי לרפא עין שנחלשת,

זה בכלל לעזור לאחותה.

וזה הכול.

השבוע פגשתי עין כזו, עין ימין,

שהיא במגמת התדרדרות מהירה, כבר כמה שבועות. מדאיג.

כשדיברנו לעומק עם שתי העיניים,

הסתבר שמי שבמצוקה, זו בכלל עין שמאל.

עין שמאל צריכה שיקשיבו לה,

היא מבקשת שינוי בחיים, דיוק. להאט.

היא אומרת ל'אמא' שלה: "אני לא יכולה לנשום ככה, בואי נעשה שינוי בחיים, בואי נפסיק את המרדף הזה, אני חייבת האטה"

ובגלל שעין שמאל כבר לא מתפקדת כי היא נחנקת,

אז עין ימין נשארה לבד לשאת את כל הנטל, והיא קורסת.

מה שעין ימין צריכה,

זה ששמאל תקבל את מה שהיא צריכה,

את ההאטה הזו, את הדיוק השקט,

ואז תרגיש טוב, ותחזור להשתתף בראייה.

וזה מדהים, כי כשאנחנו מבינים את זה ונותנים את זה לעין שמאל.

כמו קסם, מיד מצבה של ימין משתפר פלאים.

היא מרגישה טוב יותר, היא רואה טוב יותר, והיא יותר נוכחת בראייה.

לראות את זה קורה מול העיניים… זה כמו לחזות בנס.