תנו כבוד! לעיניים. להקשיב לעיניים

תרגילי עיניים עשויים להיות מיטיבים וקשובים ומועילים, ועלולים להיות לעומת זאת אלימים ועיוורים לצורך העמוק של העין ושלנו.

למשל, יש תרגילים מצוינים לפזילה, לעין ‘עצלה’, לקוצר ראייה, לרוחק ראייה וכולי, אבל האם העיניים רוצות את זה?
זאת השאלה הכי חשובה!

שיטת ‘בייטס’, שיטה טבעית לשיפור הראייה, היא שיטה מדהימה. יש מאחוריה חוכמה רבה ועמוקה, זו לא סתם שיטה של תרגילים טכניים. אבל רבים הופכים אותה לכזו, ולמען האמת אני בעצמי עשיתי זאת בתחילת דרכי כמדריכה בשיטה.

קחו לדוגמה בעיה נפוצה: כאשר עין אחת חלשה בהרבה מהעין השנייה (‘עין עצלה’ זה לא בהכרח המינוח המדויק). אפשר לעשות הרבה דברים כדי לחזק את העין החלשה:
אפשר לסגור את העין החזקה במהלך היום, אפשר לתרגל את החלשה (עם מגוון גדול של תרגילים) בזמן שאחותה החזקה סגורה.
אבל זאת עלולה להיות התנהגות שאינה מכבדת את העיניים!
זה ממש יכול להגיע לתחושה של אלימות כלפי העיניים (וכלפי עצמנו).
איך אני יודעת? כי התחלתי לדבר עם עיניים והן מספרות לי למה הן חלשות, ותאמינו לי שיש להן סיבות טובות.
הנה סיפור של עין ימין אחת (ושל האישה בעלת העין, נקרא לה ‘ניצה’ לצורך העניין): עין ימין מרגישה שהיא קטנה וקשה (כאילו היא עשויה מחומר קשיח) ושחורה, שהיא כבדה (יותר מאחותה) ושהיא כל הזמן במאמץ.

כששאלתי את עין ימין למה היא מתאמצת, היא ענתה: “אין ברירה, כל האחריות עליי, עין שמאל לא עושה כלום ואני חייבת לעשות, אחרת יהיה נורא”. היא גם אמרה: “אני חייבת לעשות הכול בצורה מושלמת, פחות מזה אי אפשר. ואני עייפה, אין לי כבר כוחות”.

ניצה, האישה שמאחורי העין, מכירה היטב את הטקסט הזה שדיברה העין שלה; היא גם באיזשהו אופן מרגישה שכבר אין לה כוחות, אבל גם שהיא לא יכולה להרפות או לעשות פחות.

ואז מתחיל תהליך, תהליך שבו ניצה מתחילה לאט לאט להרפות, לאפשר לעצמה לטעות, לנוח, לתת גם לאחרים לעשות, ובעיקר אולי, מתחילה לכבד את עצמה ואת כוחות הגוף שלה, ויותר ויותר שמה דגש על ההנאה שלה בחיים ופחות על מה ‘צריך’.

כשזה קורה והתהליך הפנימי מתחיל להתבטא בחיי היום-יום, אז אפשר להתחיל בתרגול עיניים התומך בתהליך הפנימי; זאת אומרת, לאט ובעדינות לעזור לעין החלשה בעזרת תרגול, כל פעם קצת ומתוך הקשבה עמוקה. וכך במקום להכריח את העיניים להתחזק בניגוד לרצון העמוק שלהן ושל ניצה – יש כאן נתינת כבוד, כבוד לאדם ולעיניים.

אם אותן התחושות של העין (ושל ניצה) לא היו מדוברות ונשמעות, ואם ניצה הייתה מכניסה את עצמה למשמעת של תרגול לפני שהיא שמעה את העיניים (ואת עצמה) – זה היה אלים, והתרגול היה מעיק והופך לסבל (ברוב המקרים פשוט לא תהיה התמדה בתרגול, מכל מיני סיבות כביכול), וככל הנראה שלא היה קורה שיפור משמעותי בבריאות העין ובראייה.
ברוב המקרים, אם כן היה שיפור, היה קורה אחד מהשניים:
השיפור היה נמשך רק כל עוד ניצה מתרגלת. ה’קול’ של העין של ניצה היה בא לידי ביטוי במקום אחר בגוף, כמחלה או בעיה פיזית אחרת.

העיניים רק מבטאות את מה שבפנים ומה שבפנים הוא זה שצריך התייחסות. ואז העיניים מרגישות יותר טוב (פיזית) ואז יש מקום לתרגול מיטיב שמחזק את מגמת ההקשבה לעיניים ולעצמנו, מגמה שבה כבר התחלנו.

בואו נכבד את העיניים, בואו נכבד את עצמנו.

שיטת בייטס היא מדהימה, אבל כיום היא כבר לא מספיקה לבדה. כיום נדרש מאיתנו עומק נוסף של ראייה: הראייה שלנו את עצמנו פנימה.

 

מוזמנים לשתף:

עוד מאמרים שאולי יעניינו אותך