לפני שבוע ביקרתי חברה שעברה תאונת דרכים,
היא בסדר עכשיו, אמנם סובלת מכאבים קשים,
ומרותקת למיטה, אבל היא תחלים.
וככה במהלך הביקור בין שהכנתי לה תה,
ועזרתי לה להגיע לשירותים,
היא סיפרה עד כמה היא לא אוהבת את העבודה שלה,
ושכבר כמה חודשים הסבל שם מתגבר,
ואולי זה סימן בשבילה לעשות את השינוי,
השינוי שאומר לשנות מקצוע,
שינוי שעד עכשיו היא לא העזה לעשות.
לפעמים אנחנו צריכים ‘פטיש 5 קילו בראש’,
כדי להתעורר.
וחשבתי על זה אחר-כך, אחרי הביקור הזה,
איפה אצלי בחיים יש קול חלש שלוחש לי:
“ענת, תתעוררי, צריך שינוי”
האם גם אצלי יש קול כזה, שאני לא שומעת?
או אולי שומעת אבל דוחקת הצידה,
ואז אולי אומרת לעצמי:
“לא עכשיו”
“אי אפשר כרגע”
“יום אחד אני אעשה שינוי, פשוט לא עכשיו”
“אין ברירה, אני חייבת להמשיך בדבר הזה שעושה לי רע…”
כי הקול הזה שלוחש,
אם לא שומעים אותו, הוא צריך להתחזק,
והלחישה הופכת לקריאה,
והקריאה הופכת לצעקה,
ואם גם הצעקה לא עוזרת,
אין ברירה, ו’הפטיש 5 קילו’ מגיע
וטורף לנו את כל הקלפים.
הכול כדי שנתעורר.
אני רואה את זה בקליניקה,
יש אנשים שמגיעים עם עיניים שמבקשות עזרה – לוחשות.
למשל כשהראייה בסדר, אבל משהו בעיניים מרגיש קצת עייף וזקוק לתמיכה.
יש אנשים שמגיעים עם עיניים שכבר צועקות,
כשהראייה מתדרדרת, כשיש כאבים, או דלקות קשות.
ויש כאלו שמגיעים אחרי ש’הפטיש’ הכה.
אחרי היפרדות רשתית, אחרי תאונה, אחרי התפרצות של מחלת עיניים.
לא תמיד המחלה היא הפטיש 5 קילו שבא להעיר אותנו.
זה ברור.
אבל הרבה פעמים זה זה.
והרבה פעמים אפשר למנוע את זה,
אפשר להקשיב כשזה בשלב הלחישות,
אפשר לעשות שינוי, לפני שזה ‘נורא’, לפני שזה ‘אין ברירה’.
אני רוצה לאחל לכולנו, לכם ולי,
שנדע לשמוע את הלחישות של הגוף,
והלחישות של מצבנו הרגשי.
לשמוע ולעשות משהו,
כשמשהו בחיים לא מדויק לי,
כשאני סובלת ממשהו שיש לי שליטה עליו,
להסכים להסתכן כדי להיות מאושרים.
ולעשות את השינוי הנדרש,
לפני שהפטיש מכה.
פרסום מועדי ריפוי-כיפוי לעיניים (ללא עלות) בזום בהנחיית ענת
ומידע וסרטונים בנושאים הקשורים לריפוי בעיות/מחלות עיניים ושיפור הראייה בדרך טבעית ועמוקה
