לפני כמה ימים נתקלתי בציטוט של ביירון קייטי,
שאני לא זוכרת במדויק, אבל זה משהו כזה:
“אם אתם לא מקבלים את המציאות (למשל קושי פיזי/נפשי), לא תוכלו לשמוע מה היא באה לומר לכם”
וזה בדיוק מה שאני רואה שקורה עם העיניים,
כשיש בעיה מטרידה או קשה או מפחידה.
“השתגעת” אתם אומרים לי “לקבל את הפזילה/ את המחלה/ את הכאב?”
“אני באתי אליך כדי לרפא את זה,
לא כדי להשלים עם זה ולהודות בתבוסה”.
אבל האם באמת יש רק או ‘להילחם בזה’ או ‘להפסיד לזה’?
אני חושבת שיש דרך אחרת יותר טובה:
והיא, קודם כל לקבל את זה.
לקבל זה אומר להפסיק להילחם בזה, נכון.
וזה גם אומר להיות מסוגלים להכיל את הרגשות שבאים בעקבות הקבלה.
הרבה פעמים זה עצב.
מאד עוזר לראות גם מה טוב קורה בעקבות המצב המאתגר הזה.
ואולי המציאות עוזרת לנו להגיע למקום פנימי, שבלי הקושי הזה לא היינו מגיעים אליו.
אבל אפשר גם לזהות שיש שם הקלה גדולה, בקבלה הזו,
לא צריך להחזיק, להיות חזקים, להילחם.
אפשר לנוח.
ומהצד השני בקבלה הזו, ובאי הלחימה,
יש אפשרות לשמוע מה הגוף אומר,
או במקרה שלנו מה העיניים אומרות:
מה הן צריכות,
מה הן מבקשות מאיתנו,
מה הן מבקשות שנפסיק לעשות.
לפעמים הן מבקשות האטה,
לפעמים אהבה ואכפתיות,
לפעמים חמלה לעצמנו,
ולפעמים רק הקבלה עצמה של המצב מספיקה,
והריפוי כבר מתחיל לקרות רק מעצם העובדה
שהפסקנו להילחם עם המציאות.
במה אתם נלחמים עכשיו?
מה יקרה אם תנוחו ותקבלו שזה ככה?
מוזמנים לנסות.
אולי תשמעו משהו חדש 🙂
פרסום מועדי ריפוי-כיפוי לעיניים (ללא עלות) בזום בהנחיית ענת
ומידע וסרטונים בנושאים הקשורים לריפוי בעיות/מחלות עיניים ושיפור הראייה בדרך טבעית ועמוקה
