איך (בלי לשים לב) אנחנו מונעים מהשיפור להגיע

לפעמים אני פוגשת אנשים שעושים הכול ‘נכון’:
מקדישים זמן לעיניים,
מתרגלים את התרגילים הנכונים כביכול,
ואז הם באים מתוסכלים: “זה לא עובד, אין שיפור”.

למה זה קורה?

אז יש כמובן הרבה סיבות,
למשל, שהתרגול נעשה בכוח ומתוך מאמץ, זה לא יכול לעבוד לאורך זמן.
התרגול הנכון הוא ללמד את העיניים לראות מתוך הרפיה.

אבל במייל הזה היום, אני רוצה לדבר על כמה סיבות יותר עמוקות לכך שריפוי בכלל, בגוף,
ובעיניים בפרט, לא מגיע.
מהן הסיבות הפנימיות לכך, ומה עושים כדי להשתחרר מזה
וזאת כמובן מלבד ההמלצה החמה להגיע לטיפול (אצלנו או כל טיפול נפשי אחר):

1. אנחנו הולכים נגד עצמנו.
זה יכול להתבטא בביקורת עצמית קשה.
אנחנו כל הזמן בדיבור פנימי שיש בו ביקורת ושיפוטיות, ולפעמים אפילו שנאה עצמית.
זהו דפוס הרסני. שמי שפועל מתוכו, ולא עוצר לשנות אותו,
עלול למצוא את עצמו בהרבה סבל גם פיזי וגם נפשי בחיים.
וה-‘להיות נגד עצמי’ הזה, הרבה פעמים לא מאפשר לריפוי הפיזי להתרחש.

מה עושים?
מתחילים להתאמן בלהיות בעד עצמנו.
מתאמנים בלהיות רכים עם עצמנו וסלחנים עם עצמנו.
אומרים לעצמנו מילים טובות ומילים של סליחה על בסיס יומי.
עד שזה חודר פנימה.
למשל:
אומרים לעצמנו שזה בסדר.
זה בסדר שקשה לי,
זה בסדר שאני עושה כמיטב יכולתי,
זה בסדר שזה לא הצליח לי הפעם,
זה בסדר שאין שיפור,
זה בסדר שאני רוצה לנוח.
וכולי.

2. קורבנות ומסכנות.
אנחנו מסתובבים בעולם בתחושה שנעשה לנו עוול בעבר, או שעדיין נעשה לנו עוול גם עכשיו.
אנחנו מרגישים מסכנים, ומחכים
שמי שפגעו בנו יבקשו מאיתנו סליחה. גם אם זה כבר לא אפשרי.

מה עושים?
מתחילים לקחת אחריות על החיים שלנו. 100% אחריות.
אפשר לשאול את עצמי:
מה אני רוצה יותר, להיות צודקת או להיות שמחה?
מה שהיה היה. ועכשיו זה בידיים שלי להרגיש טוב.

3. כעס וטינה.
כעס וטינה הם ה’בני דודים’ של הקורבנות.
אנחנו מסתובבים בעולם בכעס, בשליליות, ובטינה כלפי רוב מי שאנחנו פוגשים.
זה יכול לנבוע מתחושת קורבנות, אבל לפעמים גם מתוך פחד וכאב בלתי נסבל.
אפשר להרגיש את זה כאן בארץ מאד חזק, ובחודשים האחרונים אפילו יותר.

מה עושים?
מתחילים להביא מודעות לשליליות שלנו.
ובמקום השליליות מתחילים להגיד תודה, לראות ולחפש יופי,
ולחשוב כל הזמן: למי אני יכולה לעזור עכשיו?
זה דורש אימונים, כי כדי לשנות דפוסים עמוקים של שליליות
שאנחנו ‘מתאמנים’ עליהם זמן רב,
דרוש אימון הפוך לצד השני.

4. חרדה.
התמכרות לתרחישים עתידיים רעים/גרועים.
אנחנו עוברים לחיות בעתיד, ומגיבים למחשבות על העתיד כאילו זה עכשיו.
ובזמן הזה, אנחנו מפספסים את ההווה, שהוא בד”כ הרבה יותר טוב.

מה עושים?
מתאמנים (שוב) בלהיות נוכחים ברגע ההווה.
ע”י נשימה, מדיטציה או דרכים אחרות.
ומודעות (מיינדפולנס) למחשבות המאמללות שלי.
לשים לב שהסבל מגיע מהמחשבות, ולא ממה שקורה עכשיו.

אז יש לנו כאן הרבה חומר למחשבה ואימון (לי ולכם).
אולי לכל החיים.
ובאופן אישי, אני חייבת לומר שאני מתאמנת בדברים האלה כל הזמן,
וזה ממש כדאי ומשפר מאד את החיים 🙂