על בעיות עיניים שלא מרפות ודבורים חכמות

אז ישבנו בשבוע שעבר בבניאס,
כמה חברות, בסיום של חופשה נפלאה,
בפיסת גן עדן קטנה וחביבה.

ובאיזשהו שלב הופיעה לה דבורה,
והיא עברה מאחת לאחת, מאחת לאחת,
וקצת הלחיצה את הסיטואציה.

בכל זאת, דבורה שעומדת לך על הרגל,
זה משהו שמסיט את תשומת הלב
וזה יוצר מתח קל (או כבד). נכון?

אז אחרי כמה דקות כאלה,
אמרה אחת החברות:
בואו ננסה להבין מה היא רוצה לומר לנו,
אני אנסה לדבר איתה.

עכשיו, מדובר באשה חכמה ויקרה,
שחייתה שנים רבות בשבטים אינדיאנים,
והיא יודעת דבר או שניים על לדבר עם חיות.
אז כולנו חיכינו למוצא פיה.

“הדבורה אומרת לנו לשים לב למעבר בין קודש לחול:
אנחנו בסיום החופשה שלנו,
תיכף נחזור לחיים הרגילים,
והיא מזכירה לנו להיות במודעות למעבר הזה,
ולראות איך אנחנו רוצים לעשות אותו.”

המשכנו לדבר עוד דקות מעטות,
על איך היינו רוצות לעשות את ה’יציאה’ הזו
מהחופשה אל היומיום,
ואז שמנו לב שהיא נעלמה.

היא באה לומר לנו משהו.
הבנו.
וזהו, היא עשתה את שלה והמשיכה לדרכה.
המשכנו לשבת שם עוד שעות ארוכות,
והיא לא חזרה.

וזה הזכיר לי (כמובן) בעיות עיניים.

יש לי מטופל שסובל מאד מהעיניים שלו.
יש משהו שכל הזמן מציק לו:
שורף, כואב, מגרד – הוא יוצא מדעתו
וממש חי על משככי כאבים.

הוא היה אצל 10 רופאי עיניים לפחות,
ורובם מומחים עולמיים בתחומם,
והמצב לא משתפר.

זו דוגמה קלאסית לבעיה שבאה להגיד לנו משהו,
ואנחנו מסרבים לשמוע.
כל עוד אנחנו רק מנסים להזיז את הבעיה ולפתור אותה,
היא רק ‘ננעצת’ בנו עמוק יותר – כלום לא יעזור.

הריפוי מתחיל כשאנחנו מסכימים.
מסכימים למה?
לשני דברים:
1. לסלוח לעצמנו שזה ככה.
2. לקבל שהעיניים (כמו הדבורה) מנסות לומר לנו משהו.
והן כאלה חברות נאמנות וטובות, שהן לא מוותרות,
וממשיכות להגיד ולהגיד ולהגיד… עד שנבין.

אמרתי לו את זה בפגישה האחרונה שלנו,
ו… הוא הצליח לסלוח לעצמו.
ו… הסכים שהעיניים אכן מנסות לומר לו משהו.
(למרות שאנחנו עוד לא יודעים מה)

ורק מעצם השינוי הזה,
משהו עמוק נרגע בעיניים,
והוא ייצא בסיום הפגישה עם עיניים לחות, רגועות,
ובלי כאב.

כשמשהו לא עוזב אותנו,
זה אולי סימן שמנסים לומר לנו משהו.
כדאי לעצור ולהקשיב.

סגירת תפריט