לאהוב את העיניים בקול רם

יש משהו שמאפיין בעיקר קצרי ראייה, ובמיוחד קצרי ראייה גבוהים.
וזה המאמץ התמידי לראות.
זה בדרך כלל לא מודע, אתם לא מרגישים שאתם מתאמצים,
אבל כשאנחנו נפגשים ומדברים עם העיניים שלכם, זה מה שהן אומרות.
יש מאמץ לראות. וכל הזמן.

שזה, תודו, נשמע מאד מתיש.

העניין הוא, שזה לא כל כך פשוט להפסיק להתאמץ.
זה הרגל עמוק שקיים בעיניים.
הן רואות – משמע הן מתאמצות.
והן (במיוחד אם זה מגיל צעיר ומספרים גבוהים) לא יכולות בכלל להבין
מה זה אומר לראות בלי להתאמץ.

אז מה עושים?
לאט לאט לומדים להירגע ולהפחית מתח בצורה מאד עדינה.
לתת הקלה יחסית. כל פעם עוד קצת.
יש הרבה תרגילים שעושים את זה.

וגם: לומדים בהדרגה להביט ובו זמנית להרפות מאמץ,
ועדיף להתחיל בקרוב, איפה שקל יחסית.

ומה עוד?
לדבר עם העיניים ובעצם ללמוד להתקרב אליהן,
לא כאל איבר הראייה (כי אמרנו שהראייה קשורה למאמץ),
אלא כאל עיניים.

השיחה עם העיניים מתבצעת בעיניים סגורות.
וזה זמן נפלא ללמוד לאהוב את העיניים שלנו ככה,
בזמן שבו הן למעשה לא רואות.
כך שהאהבה שלנו אליהן היא ללא תנאים.
בלי קשר לראייה ולמצבן. בלי קשר אם יש או אין שיפור בראייה.

תנסו לשבת ככה כל יום. ב’כיפוי’, כשהעיניים עצומות. כמה דקות.
ותדברו אל העיניים מילות אהבה, בקול רם,
כמו למשל:
“עיניים שלי אני אוהבת אתכן”
“אני מרגישה אתכן”
“אתן מתוקות”
“מי ייתן ותרגישו טוב ותהיו בריאות”
(כמה שזה יותר מביך אתכם לחשוב שתאמרו את הדברים האלה בקול,
ככה זה הולך לעזור לכם (ולעיניים) יותר).

במו עיני חזיתי בניסים שקורים, כשמתחילים לדבר ככה אל העיניים,
וזה דרך אגב מצוין לכל בעיה בעיניים (לא רק לקצרי ראייה).

סגירת תפריט