כשהרצון לעזור גדול מהפחד לפגוע

רפואת העיניים האלטרנטיבית היא ה’מבצר האחרון’,
היא המעוז האחרון שבו כמעט אין אלטרנטיבה
יש רק רפואה מערבית רגילה: אופטומטריסטים ורופאי עיניים.

וזה מאד מעניין למה.
למה זה ככה?

איך זה שבאיבר שהוא אולי החשוב לנו מכל היום,
שכמעט כל התפקוד שלנו נעשה דרכו,
שהוא ללא ספק איבר החישה הכי מרכזי שלנו,
איך זה שדווקא בעיניים – יש כל כך מעט אלטרנטיבה לריפוי טבעי.

יש לכך כמה סיבות,
סיבה אחת היא שקשה לנו מאד לעשות הפרדה
‘ביני’ לבין ‘העיניים שלי’.
‘העיניים שלי’ הן ‘אני’,
בעוד שיותר קל לי להביט על ‘הרגל שלי’,
ולהגיד ‘יש אותי’, ויש את ‘הרגל שלי’.

העיניים קרובות אלינו.
אל מי שאנחנו ‘תופסים את עצמנו’, יותר מכל איבר אחר אולי.
וזה גם מתבטא בכך שמאד קשה לנו להבין
את הסיבות הרגשיות והפנימיות לבעיות העיניים והראייה.
קשה מאד להביט לעיניים בעיניים (so to speak),

ובגלל זה את ‘השיחה עם העיניים’ מאד עוזר לעשות עם מישהי/ו
שעוזר לנו לדבר איתן. לפחות בהתחלה.

עוד סיבה היא, שהדפוסים הפנימיים שמשפיעים על העיניים
הם בדרך כלל עמוקים,
וזה לא קל לעשות שינויים ברמה הזו,
למשל:
‘להתחיל להביט אחרת על העולם’,
או ‘להפסיק להתאמץ’,
אלו הם דפוסים מאד עמוקים.

אבל יש עוד סיבה אחת מאד מרכזית,
והיא
שלעיתים אנשים פוחדים להזיק לעצמם, יותר משהם רוצים ריפוי.
ומטפלים פוחדים להזיק למטופלים שלהם, יותר משהם רוצים לעזור.

לכל מטפל/ת (בכל תחום) יש את הפחד הזה – הפחד לפגוע במטופל/ת.
זה פחד כמעט אוניברסלי ואנושי,
אנחנו במקצוע הזה על מנת לעזור,
ומה יקרה אם לא נצליח?
וגרוע מזה, מה יקרה אם במקום זה נפגע?

אבל מה הבעיה? הפחד הזה פוגע באיכות הטיפול.
וכשזה מגיע לריפוי העיניים והראייה, זה בדרך כלל מקצין.

יש המון פחד סביב נושא הראייה והעיניים,
גם למי שסובל ורוצה ריפוי,
וגם למי שמטפל.

ואני חושבת שבזה ‘להקשיב לעיניים’
מהווה פריצת דרך,

כי אם אני, כמטפלת, לא מפחדת להזיק,
כי אני מאמינה שאם אנחנו עוזרים למטופל/ת להתחבר להקשבה הזו לעצמנו ולעיניים,
לא יעשה נזק.
נזק יכול לבוא כשיש ניתוק: כשאנחנו עושים משהו כי מישהו אמר לנו לעשות,
ואנחנו ממשיכים בכך, למרות שזה מרגיש לנו לא טוב ולא נכון.
ו’להקשיב לעיניים’ מושתתת על ההקשבה הזו, מההתחלה ועד הסוף.

ואם אני לא מפחדת שאכשל
כי אני יודעת שהריפוי לא תלוי רק בי,
הוא תלוי באדם שמולי,
במסע שלו בעולם הזה,
ובכוחות גדולים מאתנו.
ולנו נותר לעשות רק כמיטב יכולתנו.
והתוצאות לא תמיד בידינו.

ואם אני יודעת שהריפוי אפשרי,
ואני רואה אותו מציאותי וחי,
גם כשכל המסביב אומר ש’לא אפשרי’.

ואם הלב שלי פתוח לרווחה…

אז הרצון לעזור, הוא ללא ספק, גדול יותר
מהפחד לפגוע, ומהחשש להיכשל.
ואז עומד לרשותי כוח הריפוי החזק ביותר
שהוא:
אני עצמי, ללא פחד, מחוברת לחכמה גדולה ממני.

ובזכות זה אנחנו מצליחים לעזור להמון אנשים:
להתחבר לעיניים שלהם,
לראות טוב יותר,
להירפא ממחלות עיניים,
ללמוד לאהוב את עצמם,
להפסיק לסבול,
ו…  עוד עולם ומלואו,

רק כי העזנו.