העין ההורית + תרגיל

אולי גם אתם הייתם ככה?
ילדים שהם בעצם בתפקיד ההורה.
מגיל צעיר הבנתם, שצריך שמישהו פה ייקח אחריות על הסיטואציה,
ובלית ברירה, הבנתם שזה כנראה אתם.
כי אין מישהו אחר שיעשה את זה.

ואולי זה לא היה ממש ככה,
זאת אומרת לא לקחתם את תפקיד ההורה במשפחה,
אבל כן לקחתם על עצמכם אחריות גדולה:
לדאוג לאמא,
לסדר את הבית,
לדאוג לאחים הקטנים שלי,
לשים לב שלא נאחר לדברים,
להיות בסדר תמיד,

להיות ילד/ה טוב/ה.

כי אם זה היה ככה,
ולהרבה מאיתנו זה היה, ברמה כזו או אחרת.
יש סיכוי טוב שהעיניים שלכן מושפעות מזה.
והרבה מהמתח שיש בהן, שמופיע בד”כ בצורה של ראייה מטושטשת, על כל גווניה,
קשור לדפוס הזה, להחזקה הזו, שרובנו משמרים עד היום.

“אבל מי ייקח את התפקיד והאחריות הזו אם לא אני?”
שואלות העיניים (כשאני מדברת איתן),
והן בעצם כמו מייצגות את הילד/ה שבתוכי, ששואל/ת את אותו הדבר.

וכאן מגיע השלב שבו חשוב שנבין,

שהילד או הילדה הזו שהייתי, עדיין נמצאת בי,
אבל יש כאן גם אותי המבוג/רת.
ואז אני המבוגרת יכולה לבוא לעיניים שלי,
(או לילדה שהייתי),
ולומר להן:
“אני כאן, אני ההורה עכשיו, ואני כאן.
אני דואגת להכול. ואתן יכולות לנוח, ללכת לשחק, להיות חופשיות”

זה מדהים כל פעם מחדש כמה זה משחרר את העיניים,
ממש פיזית.

 

אז עכשיו אתם/ן (להלן התרגיל):

  • עשו כיפוי,
  • תתחברו לעיניים שלכם/ן,
  • תנסו לדמיין את העיניים כשני כדורים.
  • תנו לעיניים אישיות משל עצמן (גם אם זה מוזר),
  • ותדברו אל העיניים.

תגידו להן משהו כזה, (לחוד או ביחד):
“הי עין ימין, עכשיו אני כאן, ‘אמא’ כאן.
בואי תנוחי תשחררי.
אני אשמור, אני אדאג, אני אסדר. את משוחררת להנות ולנוח”.

ואם לא מתאים לכם להיות בתפקיד ה’אמא’ או ה’אבא’ לעיניים?
זה הזמן לעזוב הכול ולתת לעצמכם חופשה, מנוחה, פינוק ועזרה,
וכל מה שיעשה לכם טוב.
כשתרגישו מלאים ורגועים ומוכלים,
אז, ורק אז, תחזרו לעיניים.