מונדיאל – ועיניים (כמובן).

כן, אני רואה מונדיאל. ואני מתה על זה.
אומנם ממש מעט (לצערי) ,
אבל כשיוצא אני מאושרת.

והנה תובנה שהגיעה אלי בעקבות המשחק האחרון שראיתי:

כשהמשחק הזה, כדורגל,
מפסיק להיות משחק והופך לאירוע של חיים או מוות,
של לנצח בכל מחיר,
של 'זה יהיה נורא ואיום אם נפסיד',

כשזה כבר לא משחק…
זה הופך למלחמה.

ואז יש אלימות קשה על המגרש,
ואקטים של מניפולציות מכוערות,
ושקרים והתחזות.

זה נהיה מגעיל… ממש.

וצופה מהצד (במיוחד אם הוא לא אוהד שרוף)
יגיד: "כולה משחק… מה הם מתנהגים ככה".
אבל זהו, כי אצלם זה כבר לא משחק.
זה רציני מאד.

וכמה יופי יש במשחק הזה כשהוא בלי כל זה,
לפעמים זו ממש אומנות
וזה לצפות באמנים ובווירטואוזיות נפלאה,
וזה קליל ושמח וכיף.

ולמה זה קשור לעיניים?
כי גם כשאנחנו באים לשפר את הראייה ואת העיניים,
הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לנושא בכובד ראש,
ולא מעט פעמים ממש יוצאים למלחמה נגד העיניים.

ואז אנחנו סובלים, ואלימים כלפי עצמנו.
ולמשל מתרגלים בלי הקשבה, ומתוך 'חייבים שזה ישתפר ומהר'.
ואנחנו בחרדה מההתדרדרות…

ודווקא הגישה המשחקית,
זו שלא לוקחת אותנו יותר מידי ברצינות,
שמבינה שקלילות ושמחה הם שם המשחק,
ומבינה ששום דבר נוראי לא יקרה לנו,
ושהשמחה בחיים שלנו לא תלויה בכמה נראה
(שמעתם נכון! השמחה שלנו לא תלויה בטיב הראייה),

זו הגישה שממנה נרפאים,
זו הגישה שתעזור לגוף ולנפש
להחלים הכי מהר והכי בקלות.

בואו נלמד 'לשחק' את דרכנו לעבר הריפוי,
זה כיף 🙂